אני רוצה להעלות למודעות תחושה לא פשוטה שכולנו חווינו וחווים במהלך החיים- ולפעמים לא נוח לנו לדבר עליה: תחושת הכשלון. וכשמדברים על דיאטות ותהליכים לירידה במשקל, יש לא מעט רגעים כאלו.
אם נסתכל על תינוק שלומד ללכת- באופן טבעי, הוא נופל, קם ומנסה שוב, הוא לא מתייאש ולא עוזב. זה הטבע האנושי-וכולנו היינו באותה נקודה. אבל בדיאטה, אותו רגע של כשלון גורם לנו להרים ידיים, לחזור להרגלים הישנים ומשם המדרון חלקלק…
אז מהו התהליך שלרוב קורה לנו בדיאטה? אחת ההחלטות השכיחות שאנו נוהגים לעשות בראשית שנה חדשה, לפני אירוע חשוב, אחרי החגים או לפני הקיץ, היא ההחלטה לרדת במשקל. אנו פוצחים ב”דיאטה” בקול תרועה, מקפידים ליידע את כל הסובבים אותנו שהתחלנו, אנחנו מרוקנים את המזווה משלל המתוקים, מתנזרים ממאכלים ובמקביל ממלאים את המקרר במזונות שבדרך כלל איננו צורכים, לעיתים מתנזרים מאכילה בשעות הערב ומבצעים פעילות גופנית מואצת בכל יום בשבוע הראשון-
ובעיקר, מתעסקים כל היום בדיאטה…
וכמו בכל שגרה, כמו בכל ריגוש, עם הזמן ההתלהבות דועכת, המוטיבציה יורדת, יכולת ההתמדה מתפוגגת ואנו חווים תחושה אחת שמחזירה אותנו אחורה- תחושת הכשלון. הכל הופך להיות קשה יותר אחרי אותה תחושה. המשקל חוזר להיות כפי שהיה ואף עולה מעט, מצב הרוח, מנגד, יורד ואנו מוצאים עצמנו, שוב, לאחר תקופה קצרה “פוצחים בדיאטה”.
אנחנו מתנדנדים בין גאות לשפל, בין הצלחה לכישלון. כאשר אנו בשיא – מצליחים ועם תחושה של התרוממות רוח, אנו רואים את עצמנו דרך השיאים של חיינו. וכאשר אנו בשפל – עם מצב רוח ירוד, עצובים ומדוכאים – אנו רואים את עצמנו דרך נקודות הנפילה שלנו.
אז איך לא נשברים אחרי “כישלון”? איך נגרום לעצמינו הפעם לא לחזור לאותו מעגל , לא להישבר ולא לחזור לנקודת ההתחלה.
קודם כל, לפני שאתם רצים לשפוט את עצמכם, בכל פעם שאתם מרגישים ש”נכשלתם” ובא לכם להתייאש מהכל- שאלו את עצמכם: האם גם בעוד 10 שנים אצליח שלא לחרוג מאותה התנהגות? האם אתם באמת צריכים להיות מתוסכלים מאותו “כשלון” שאתם חשים כרגע? המטרה היא להקנות לעצמכם הרגלים שישמרו גם בטווח הרחוק- ולא רק לשלב “הדיאטה”.
זה לא אומר שאנחנו צריכים להרשות לעצמינו הכל, אבל המטרה היא לשלב את מה שאנחנו אוהבים בצורה מאוזנת.
אני מזמינה אתכם להתבונן בבחירת המילים שלכם כלפי התהליך-באילו מילים אתם בוחרים לתאר שבוע שלא הצלחתם בו?
האם המילים “נפלנו”, “חטאנו”, “נכשלנו”, “חרגנו”, “נשברנו”, “מעדנו”, “התייסרנו”- הן חלק מהלקסיקון?
היו מודעים לשפה שאתם בוחרים להשתמש בה.נסו לבחור במילים ידידותית יותר עבור התהליך: “יצאתי מהשגרה”, “הרשיתי לעצמי”, “פינקתי את עצמי”. הרי זה הגוף שלכם, שומר הראש שלכם, הוא משרת אתכם נאמנה במשך כל חייכם, התייחסו אליו בהתאם. זו לא מלחמה, זה לא תהליך היאבקות. דרוש אומץ ללמוד לכבד את עצמינו, את גופינו ללא קשר למשקל או לבגדים שאנחנו יכולים לאפשר לעצמינו.
נסו להכניס את אותו “כשלון” לפרופורציות- כמה זמן לקח אותו רגע של “חריגה/כשלון”? בד”כ מדובר באכילה שתיקח בין דקה ל -5 דקות…בלבד.
אבל מה עם ה-7 ימים של אותו שבוע, 168 שעות, 10,080 דקות שאתם יכולים להיות גאים בעצמכם?! אז תורידו מתוך זה 5 דקות שקצתם יצאתם מהמסגרת…זה לחלוטין מתגמד אל מול השעות הארוכות שהצלחתם לא להיכשל, לא ליפול ולא “לחטוא”.
והכי חשוב- סלחו לעצמכם, הימנעו מרגשי האשמה וזכרו ש”אני נכשלתי” לא שווה ל- “אני כישלון”, הרי אנו לא יכולים להחליף את עצמנו. אנו נפיק מכך לקחים ונהיה מוכנים וחזקים יותר להתמודדות הבאה.